וידוייה של דוגמנית

0

הייתי בת 16 כשהגעתי לפריז ומילאנו, ניו יורק וגם לונדון. לונדון הייתה אז, בתחילת שנות ה־90', קרה וקצת קודרת עבורי; הסתובבתי ברחובות השוממים בין אודישן אחד לשני, פגשתי מעצבים ססגוניים עם אנגלית בריטית זריזה ומאתגרת, מצאתי בחנויות טבע מבחר מוצרים עצום שאפילו לא היו בניו יורק, ובשמיים תמיד הבליח אור אפרפר בין המבנים הדוממים.

לצד הצלחותיי הרבות כדוגמנית, היו לי גם כישלונות ושבוע האופנה בלונדון היה אחד מהם. אני זוכרת את פניי נופלות כשהסוכנת הסבירה לי בעדינות שנסגרו עבורי רק שתי תצוגות, שלא כמו 25 התצוגות שבהן השתתפתי שבוע קודם לכן בפריז. גררתי אז את רגליי ברחובות עם שינייד אוקונור בווקמן וניסיתי להבין מה לא עבד. אבל לא הבנתי. בכל הצלחה יש כישלונות – את זה אומרים ספורטאים ואנשי עסקים כשעל פניהם מתנוסס חיוך עם שיניים בוהקות – אך הם לא מספרים איך זה מרגיש להיכשל. כנראה שבתקופה הזו כבר בחרתי באופן אינטואטיבי להציג לעולם את ריח הכישלון וניחוחו, מבלי לדעת עדיין שהבחירה בו יכולה להיות דווקא גורם מחזק.

כ־24 שנים לאחר מכן, אני שוב חוזרת ללונדון. הפעם יש לי בעיר משפחה; אחותי האהובה, רותם קרת מוסרי, פסיכולוגית ילדים בהכשרתה, בונה שם את חייה עם בעלה (עופר מוסרי, מנהל בכיר בהייטק) ושלושת ילדיהם. והפעם אני מגיעה לא כדוגמנית, אלא כמרצה. לא “גילו אותי” לתפקיד זה. עשיתי כל שביכולתי כדי להגיע לרגע שבו אוכל לעבוד בארץ אחרת ולא בשביל ללבוש שמלה שתדגיש את הגוף שלי או את הגזרה המרהיבה של השמלה.

כדי להבין על מה אדבר בהרצאה, אכניס אתכם קצת לחצר האחורית של עולם הדוגמנות ומה התחולל בראשי כנערה המתאימה את חיוכה לבקשת הצלם: גם כשהוא לא מסביר במילים, אני מבינה למה הוא מתכוון, פשוט כי אני לומדת כמו חיה, לקלוט ניואנסים, התרחשויות מתחת לפני השטח בכדי להתאים את עצמי, כדי לשרוד וכדי להצליח. כשזה עובד, ההצלחה האדירה באה בעקבות זאת וחלק ממנה מתבטא במחמאות שמורעפים עליי מדי יום – “את מהממת/יו מדהימה/פשוט הורסת” – בכל השפות ובכל סגנונות הדיבור. אבל אז מתעורר אצלי חוסר הבנה; מה מתוכי מגיע לאנשים ומה מתוך זה קשור למרחק בין העיניים שלי או לאורך המצח? האם זה משום שיש לי תלתלים שופעים אדומים? או בגלל הבעות הפנים שלי? הבעות הפנים נובעות מזה שאני מסובבת את ראשי ימינה או בגלל הרגשות והמחשבות שלי? האמת היא שלאף אחד אין תשובות ואף אחד גם לא שואל את השאלות האלו. לא לומדים את זה בבית ספר ואין איזושהי “שיטת לי סטרסברג”, אבל יש התבוננות נוקבת יומיומית ורצינית. עם ההתבוננות הזו מגיעה ההבנה שאני צריכה להיות רזה, הרבה יותר רזה ממה שהגוף הרזה שלי מלכתחילה יכול. אז איך עושים את זה? אף אחד לא מסביר, רק מודדים אותי ואומרים לי להוריד עוד שני סנטימטר.

נחזור לתל אביב של ימינו. שבוע האופנה מתקיים עכשיו בעיר ואני מבקרת בתצוגה של דורין פרנקפורט. כל אנשי עולם האופנה לבושים יפה וחוגגים את חידושי האופנה הישראלית. אני יושבת באולם הרחב, מסתכלת על הדוגמניות צועדות על המסלול ותוהה אם הן נהנות. נראה שחלקן כן, אולי קצת, אבל מה שבטוח זה שאת כל ההתרגשות והלחץ הן לא מראות. במקום זאת, הן מראות איפוק, גוף מוחזק, הבעה ניטרלית ואנחנו לא יודעים עליהן כלום. הן מציגות בגדים ללא דרמטיות והומור והולכות בפנים חתומות, אך מבפנים הן שמחות או מתרגשות? מדוע זה מייצג יופי? האם לזה נשים שואפות?

האופנה הישראלית מגיעה מתרבות של מרחבים פתוחים ואווירת קיבוץ ותקציבים דלים, יחד עם מדבר, חום וים, מעורבבת עם אופי פראי לבנטיני, לרוב בלי גימורים כמו של האירופאים, קצת מרושלת, אבל משולבת עם מודרניות ורצון להיות מגניבים כמו בעולם – בכל מחיר. זאת, לעומת התשתית האנגלית המאוד עמוקה, עם גבולות מאוד ברורים ומוקפדים שנבנו מתוך תרבות רציפה ומהודקת היטב של היסטוריה, אנשים וסביבה. לכן, כשיש חידוש בלונדון אז הוא עשוי לעילא ולעילא; הוא מוקפד, מוגמר ועם אחיזה חזקה.

חלק ממה שמתרחש כרגע בצמוד לזירת האופנה הוא שינוי בתפישת אידיאל היופי ומהו גוף יפה. למשל, המודעות השנויות במחלוקת עם הכותרות Are you beach body ready?, שנתלו בקיץ האחרון על קירות הטיוב בלונדון. הפרסומים האלה עוררו סערה ונשים החליטו להתלונן. אך קרוב ל־400 התלונות שנשלחו לגוף המפקח (ASA) לא עזרו והקמפיין לא הוסר, אבל הנשים הפעם אמרו את דעתן וזאת ההתחלה.

היום אני מסכלת על הקימורים שנהיו לי וגאה בהם – הקימורים של גופי וגם אלו של התנהלותי בחיים. למדתי כל יום קצת; איך להיות מי שאני, איך לדרוש את מה שמגיע לי, ואיך להגיד את מה שאני חושבת גם אם זה כרוך באי־נעימות.

את “המסלול שלך” הקמתי עם שותפה, סמדר גנזי, שגם היא דוגמנית לשעבר וכיום בעלת חברת הפקה של אירועי ותצוגות אופנה. זהו עסק חברתי שבמסגרתו אנחנו מקיימות סדנאות העצמה לנערות ונשים, בהן הן לומדות איך לעבור יותר בקלות את תהליכי הקבלה העצמית. אנחנו מלמדות אותן לוותר עד כמה שאפשר על השלב הזה שבו הן חושבות שהמראה שלהן הוא לא בסדר, ולגרום להן להבין שהן כן בסדר, אפילו הרבה יותר מבסדר.

בהרצאה תוכלו, כל אחת מכן, לקחת את השינוי לצעד הבא ולקרב אותו לחייכן. נהיה רק נשים, כדי שנוכל לדבר בשיא הכנות. השיחה בינינו תתפתח מתוך מחשבות ורגשות נשיים, עם האינטימיות שנוצרת במקומות כאלה. אבקש שתבינו שכדי להיות אישה גאה צריך הרבה יותר מללבוש שמלה, למרות שגם זה הרבה, אלא נדרשים גם ביטחון עצמי ונוכחות כדי לא להקטין או להסתיר את עצמנו.

אבל שיהיה ברור – אני אוהבת אופנה! אני חושבת שזה כלי מדהים לביטוי אישי, שמרומם את רוחנו לפעמים, ושזו עוד פלטפורמה מרתקת שנוצרה בתרבות שלנו. עולם האופנה הוא מלא יצירה ואסתטיקה שהם ערכים עליוניים בעיניי. אבל הדרך שהוא בנוי כרגע ביחס לנשים עדיין משמר את דיכוי האישה. אותו דיכוי, שנוצר לפני הרבה מאוד שנים, עדיין מגולם בדוגמניות ובבגדים שכולנו לובשות.

אגיע ללונדון עם מזוודה בינונית חומה שקניתי פעם בגרמניה ושתמשיך להסתובב איתי בעולם. אני עוד לא יודעת לאן נגיע ביחד, אבל בדרכי אנסה לשנות או לפחות להיות עדה לשינוי אמיתי, חוצה מגזרים ומעמדות, בתפישת היופי הנשי והאנושי – כי זה קורה בימים אלה ממש.
ההרצאה ב-JW3 בשיתוף ויצ״ו

* קרת תרצה ב-JW3, פרטים בפרטים נוספים בלוח האירועים

View in : אנגלית

מצאתם טעות בכתבה? ספרו לנו?

Comments

Share.

תגובות סגורות .



Thanks for signing up. You must confirm your email address before we can send you. Please check your email and follow the instructions.
We respect your privacy. Your information is safe and will never be shared.
Don't miss out. Subscribe today.
×
×